מלמד אירית נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ

פסק דין

ביום 2.8.12 הורה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב שדן בערעור על פסק-דין שניתן ביום 4.1.10, לברר טענה משפטית שהועלתה לראשונה בערעור וכך יעשה להלן.

אלה תולדות

התובעת נפצעה ביום 29.1.03 בתאונת דרכים. היא נהגה במכונית סובארו שביטחה הנתבעת והתנגשה מאחור במכונית אופל. הנהגות הזיזו את המכוניות לשולי הדרך. התובעת יצאה מהמכונית כדי להחליף פרטים ואז הגיעה מכונית פיג'ו, ופגעה באופל ובתובעת עצמה.

 מתחילה הוגשה התביעה לפיצוי לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: חוק פלת"ד) נגד נהגי האופל והפיג'ו ומבטחיהם בהנחה שהתובעת נפגעה כ"הולכת רגל" בתאונה שבה היו מעורבות שתי מכוניות. בשלב כלשהו בעת ניהול ההליך, הגיעו הצדדים (וכנראה גם בית המשפט – שישב במותב אחר) למסקנה, שהנחה זו מוטעית ולפי הדין שנהג בשנת 2005, אין לראות בתובעת "הולכת רגל", אלא דווקא נהגת שנפגעה תוך שימוש במכוניתה. כיוון שכך הגיעו להסכמה שכללה שני נדבכים: התביעה נגד הנהגים המעורבים ומבטחיהם נדחתה וכתב התביעה תוקן כך שהוספה לו תביעה נגד הנתבעת הנוכחית, המבטחת של רכב התובעת, שנותרה כנתבעת בודדה.

השנים חלפו ובבית המשפט העליון ניתן פסק-הדין ברע"א 9112/06 ביטוח חקלאי נ' המוסד לביטוח לאומי (להלן: הלכת ביטוח חקלאי). כעת נראה היה לצדדים שלפי ההלכה הנוכחית יש לראות בתובעת דווקא "הולכת רגל" ולא נהגת שנפגעה תוך שימוש במכוניתה. התובעת ביקשה להסב את הגלגל לאחור, ולבטל את פסק-הדין שבו נדחתה התביעה נגד הנהגים המעורבים ומבטחיהם. בקשה זו נכשלה וכך גם נכשל הניסיון לנהל את התביעה נגד "קרנית". לא נותרה לתובעת ברירה, אלא להתמיד בתביעה נגד המבטחת שלה. בפסק-דין קודם שניתן ע"י מותב זה נדחתה התביעה, עפ"י הלכת ביטוח חקלאי. התובעת, כמי שנפגעה בנסיבות שתוארו בראשית הדברים נפגעה כ"הולכת רגל" (ע"י האופל והפיג'ו) ולא עומדת לה עילת תביעה נגד מבטחת הרכב שבו נהגה בתחילה (הסובארו).

התובעת ערערה לבית-המשפט המחוזי וכל טענותיה נדחו, למעט שאלה משפטית שעוררה לראשונה בעת הערעור – הטענה שהלכת ביטוח חקלאי הוחלה על עניינה באופן רטרואקטיבי. ביום 2.8.12 קבע בית-המשפט המחוזי במסגרת ע"א 24912/02/10 כדלקמן:

"מצאנו להחזיר את הענין לערכאה הדיונית על מנת שתבחן אם היה מקום להחלת הלכת ביטוח חקלאי על המקרה הנדון וזאת לאור העובדה, כי בנסיבות הספציפיות ענייננו בהחלה רטרואקטיבית.

מדובר בטענה משפטית שניתן להעלותה גם בערעור ואין היא בגדר הרחבת חזית"

בעקבות זאת הוחזר הדיון לבית-משפט זה והצדדים טענו בכתב. להלן ההכרעה.

ההכרעה

עד הערעור לא טענה התובעת שהחלת הלכת ביטוח חקלאי על עניינה פסולה בשל רטרואקטיביות. ממילא לא נבדק מה היתה ההלכה הקודמת ואם שונתה בהלכת ביטוח חקלאי. התובעת טענה שבפסק-הדין מינואר 2010 "קביעה" בענין זה, ובכך טעתה. כל שנעשה עד כה היה לצטט את הסבריה להתנהגותה הדיונית. רק כעת התעורר לראשונה צורך לקבוע מה הדין שנהג לפני הלכת ביטוח חקלאי. מכיוון שטיעוני הצדדים הותירו את הקושיה סתומה, הופנו אליהם ביום 30.12.12 מספר שאלות. בין השאר הוזמנה התובעת להפנות להלכה שלדעתה היתה בתוקף בעבר ואשר לדעתה יש להחיל כיום על התביעה. במענה, באה סקירה בת 12 עמודים שבה ציטטה התובעת פסקי-דין רבים של כל הערכאות, חלקם משנות התשעים והשמונים. לדעתה, עולה מהן שעד הלכת ביטוח חקלאי היו בתי-המשפט רואים בה הולכת רגל ולא "משתמשת" במכונית של עצמה. התובעת לא נקבה בתקדים ספציפי שלדעתה "שונה" ע"י הלכת ביטוח חקלאי.

בהלכת ביטוח חקלאי דן בית-המשפט העליון בהוראות חוק פלת"ד, כפי שהשתנו בתיקון מס' 8 ויישם אותן על עובדות קונקרטיות. זו היתה כמובן הלכה "חדשה" במובן הכרונולוגי, אך לא ניכרה מתוכן פסק-הדין מדעות להיותו "שינוי הלכה קיימת". בהיותו "תקדים מחייב", הניח פסק-הדין נדבך נוסף על חומות המשפט המקובל. ניתן ללמוד ממנו כיצד מיושם חוק פלת"ד על עובדות קונקרטיות. עם זאת אין בפסק-הדין רמז כלשהו לכך שעד שניתן, אמור היה בית-משפט כלשהו ליישם את חוק פלת"ד על אותן עובדות באופן שונה. ה"חידוש" בעל הערך התקדימי שבהלכת ביטוח חקלאי נבע מכך שלראשונה עמדה מערכת עובדתית קונקרטית זו להכרעה בבית-המשפט העליון לאחר תיקון מס' 8 לחוק פלת"ד. עד אז אולי עשויים היו משפטנים להניח שפסק-הדין יהיה שונה (למשל, אם היו מנתחים את הדין כדרך שהציעה התובעת ב-12 עמודי טיעונה). מאז, מונחים הם בפסיקת בית-המשפט העליון. הפירוש שהציעה התובעת לחוק פלת"ד וליישומו על מערכת עובדתית קונקרטית הוא פירוש שנדחה. זאת ולא יותר.

ברע"א 8924/04 סולל בונה בע"מ נ' עזבון אלחמיד ז"ל, דנו שבעה משופטי בית-המשפט העליון בשאלה העקרונית האם יש להלכה חדשה של בית-המשפט העליון תחולה רטרוספקטיבית, דהיינו, גם על אירועים שהתרחשו לפני שנפסקה. זו תמצית ההלכה שנפסקה (מצוטטת מפסקה 17 לפסק-דינו של הנשיא ברק, כתוארו אז):

"נקודת המוצא העקרונית היא כי הלכה שיפוטית חדשה חלה הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית. יחד עם זאת, הנני סבור כי אין מניעה עקרונית להכיר בכוחו של בית-המשפט העליון ליתן לתקדימיו תוקף פרוספקטיבי בלבד."

ברע"א 9824/04 נקבע שהלכת אטינגר (ע"א 140/00 עזבון מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, אשר הכירה בעילת התביעה בשל הפסדי ה"שנים האבודות") תחול רטרוספקטיבית, דהיינו, גם על אירועים שהתרחשו לפני שנפסקה. הוכרה סמכות בית-המשפט העליון לסייג את תחולת תקדימיו כך שיהיה להם תוקף מכאן ולהבא בלבד, אך הדבר לא נעשה שם בפועל (כפי שנעשה, למשל בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, ע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין, רע"א 5838/07 עארף נ' עווד, רע"א 4447/07 מור נ' ברקאי).

מן הראוי להזכיר דברים שכתבה באותה הזדמנות השופטת ביניש (כתוארה אז):

"נשוב ונזכיר את המוסכמות המשפטיות בשיטתנו ולפיהן לא בנקל יסטה בית המשפט העליון מתקדימיו. הלכות חדשות נוצרות על רקע של נסיבות חדשות, ובדרך כלל אלה אינן דבר שבשגרה במלאכת השיפוט. הלכה חדשה נקבעת כאשר שוכנע בית-המשפט כי ההלכה הקודמת היתה שגויה או כאשר פג תוקפה בשל שינוי העתים. צורך בהלכה חדשה מתקיים כאשר מתחייבת התאמת הדין למציאות, בין אם למציאות החברתית, המעשית או המשפטית. רק אז עשויה הלכה להשתנות ולקדם בכך את המשפט.

השינוי בהלכה כרוך בשקילת המצב הקיים ובמידת התאמתו למציאות, אל מול הפגיעה ביציבות המשפטית ותוצאותיה. משהגיע השופט לנקודת הכרעה ובא לידי מסקנה כי יש לשנות את המציאות המשפטית, הרי מכאן ואילך יתקשה הוא מאוד ליתן הכרעה בעלת תחולה פרוספקטיבית בלבד. תהא זו משימה מורכבת ביותר, אם לא קשה מנשוא, להמשיך וליתן במסגרת היישום היומיומי של הדין הכרעות שיפוטיות המעוגנות בהלכה שפג תוקפה, או להתמודד עם הצורך לבחון את תוקפה של ההלכה החדשה ממקרה למקרה. קושי זה בא על פתרונו כאשר הכלל הוא שהלכה חדשה תחול רטרוספקטיבית."

זוהי, עם כן, התשובה לשאלה שהציב בית-המשפט המחוזי: